רבי
דוד'ל מוויטעבסק, שארו של רבי מנחם מנדל מוויטעבסק, תלמיד הבעל שם טוב
הקדוש, עלה לארץ ישראל בעקבות שארו הגאון. הוא קבע את מושבו בירושלים עיר
הקודש שהיתה באותם הימים ממקומות היישוב הבודדים בארץ הקודש. בכל שנה נוהג
היה רבי דוד'ל מוויטעבסק לעלות צפונה בפרוס הקיץ אל הרי הגליל צפת ת"ו
ומירון יע"א. בשבתו בערי הקודש באותם הימים, נוהג היה לטייל ביערות ובנחלים
היורדים מן הגליל אל הכנרת. כשהוא מלווה בתלמידיו, היה משבח בפניהם את
פירות הארץ בעיקר את התאנים והחרובים הגדלים באותם המקומות.
נוהג
היה רבי דוד'ל לאכול קב חרובין בכל יום, זכר לקב חרובין שהיה רבי חנינא בן
דוסא ניזון בו משבת לשבת. אמנם מנהג תמוה היה לו שלא היה מברך על החרובים
שאכל, לא מבעיא ברכת 'שהחיינו' שישנם פוסקים שאין מברכין על חרובין ברכת
'שהחיינו', אלא גם ברכת 'בורא פרי העץ' לא היה מברך. ויהי לפלא.
לימים
כשנסתלק אותו צדיק, התגלה בחלום לתלמידו, ר' העשיל וורמאסער, וסיפר לו כי
משום שמובא בחז"ל במסכת שבת שרשב"י ובנו רבי אלעזר נחבאו במערה וצמח להם שם
בדרך נס עץ חרובים, והיות ואמרו חז"ל: "אין מברכין על מעשה ניסים" וכן
אמרו ש"כל קבוע כמחצה על מחצה דמי", חשש שמא כל עץ חרובין שאוכל ממנו הוא
הוא אותו עץ חרובים של רשב"י ונמצאת ברכתו לבטלה. לכך לא היה מברך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה