נוסח קדושה של שחרית בשבת

לפי מנהג האשכנזים, בשחרית בשבת נוסח הקדושה הוא כך:

"ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך. מתי תמלוך בציון בקרוב בימינו לעולם ועד תשכון. תתגדל ותתקדש בתוך וכו'".

(הפיסוק הוא לפי המנגינה המקובלת ונמשך אחריו ר' שלמה קרליבך) ואני בעניותי יש לי להקשות על הנוסח הזה:

1. אם אנו מבקשים שימלוך עלינו ממקומו כי מחכים אנחנו לו, מה יש אח"כ להוסיף מתי תמלוך בציון?
2. ואם נאמר שמתי תמלוך בציון הוא המשך של כי מחכים אנחנו לך, א"כ מה אנחנו עונים: בקרוב בימינו לעולם ועד?
3. מה קשורה כאן המילה "תשכון"? איפה? מתי?

והתשובה נראה לעניות דעתי שצריך לפסק אחרת את הקדושה:

"ממקומך מלכינו תופיע ותמלוך עלינו, כי מחכים אנחנו לך מתי תמלוך בציון. בקרוב בימינו לעולם ועד. תשכון תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך וכו'"

והפירוש הוא כך: ממקומך מלכינו תופיע ותמלוך בקרוב בימינו לעולם ועד. למה? כי מחכים אנחנו לך מתי תמלוך בציון. ועכשיו זו תפילה חדשה: "תשכון, תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך וכו'".

ויש לי כמה סימוכין לדבר:

1. נוסח חב"ד.
2. נוסח הקדושה לפי הרמב"ם (הרמב"ם מביא את נוסח הקדושה הזה בשחרית של יום חול וכן נוהגים התימנים): "ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך מתי תמלוך בציון בחיינו ובימינו תשכון תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך וכו'" ובהמשך דבריו כותב שעונים אמן אחרי בחיינו ובימינו, מכאן ש"תשכון" מחובר לשאחריו.
3. גם בסידור הרוקח מצאתי כדברי.

על כן נראה לי שיש ללמד את החזנים לנגן את הקדושה בצורה זו ולא כמו להלן.

סבתא עליה השלום היתה אומרת

הוא אתר שבו כולנו מוזמנים לשתף במשפטים ואמרות חכמות ש"סבתא עליה השלום היתה אומרת". כמובן שלא נקפח את הסבתות החיות שלנו וגם מהן אפשר לצטט, אם כי כשמצטטים מפי מישהו שכבר איננו בין החיים, יותר קשה להתוכח כי אין עם מי... גם את סבא עליו השלום אפשר לצטט ואפילו את סבא ייבדל לחיים, אבל בחרנו לקרוא לזה סבתא עליה השלום כי תודו שמסבתא המשפטים נשמעים הרבה יותר טוב אפילו שסבתא שלי עליה השלום היתה אומרת ש: "בנים ונכדים, הכל בזכות הסבא". אז קדימה! שתפו אותנו באמרי חכמה מפי סבתא או סבא (ואם יש לכם משפט ממש חכם משל עצמכם, אפשר להעלות אותו ורק לצטט מפי סבתא או סבא...) פשוט שלחו תגובה ואנו נפרסמה בהקדם. 

מדוע לא בירך הצדיק על חרובים שבארץ ישראל

רבי דוד'ל מוויטעבסק, שארו של רבי מנחם מנדל מוויטעבסק, תלמיד הבעל שם טוב הקדוש, עלה לארץ ישראל בעקבות שארו הגאון. הוא קבע את מושבו בירושלים עיר הקודש שהיתה באותם הימים ממקומות היישוב הבודדים בארץ הקודש. בכל שנה נוהג היה רבי דוד'ל מוויטעבסק לעלות צפונה בפרוס הקיץ אל הרי הגליל צפת ת"ו ומירון יע"א. בשבתו בערי הקודש באותם הימים, נוהג היה לטייל ביערות ובנחלים היורדים מן הגליל אל הכנרת. כשהוא מלווה בתלמידיו, היה משבח בפניהם את פירות הארץ בעיקר את התאנים והחרובים הגדלים באותם המקומות.

נוהג היה רבי דוד'ל לאכול קב חרובין בכל יום, זכר לקב חרובין שהיה רבי חנינא בן דוסא ניזון בו משבת לשבת. אמנם מנהג תמוה היה לו שלא היה מברך על החרובים שאכל, לא מבעיא ברכת 'שהחיינו' שישנם פוסקים שאין מברכין על חרובין ברכת 'שהחיינו', אלא גם ברכת 'בורא פרי העץ' לא היה מברך. ויהי לפלא.

לימים כשנסתלק אותו צדיק, התגלה בחלום לתלמידו, ר' העשיל וורמאסער, וסיפר לו כי משום שמובא בחז"ל במסכת שבת שרשב"י ובנו רבי אלעזר נחבאו במערה וצמח להם שם בדרך נס עץ חרובים, והיות ואמרו חז"ל: "אין מברכין על מעשה ניסים" וכן אמרו ש"כל קבוע כמחצה על מחצה דמי", חשש שמא כל עץ חרובין שאוכל ממנו הוא הוא אותו עץ חרובים של רשב"י ונמצאת ברכתו לבטלה. לכך לא היה מברך.